גן   קשת  כפר סבא

שיירת המעפילים קלאדובו שאבאץ - המסע שלא הושלם.

בנובמבר 1939 - לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה- יצאו לדרכם כאלף מיהודי וינה למסע העפלה לארץ. אליהם הצטרפו מעפילים נוספים - בני נוער, מבוגרים ואף משפחות - מברלין וממקומות נוספים במרכז אירופה. סה״כ מנתה השיירה כ 1200 מעפילים.
התכנית היתה להסיע את האנשים ברכבת לבראטיסלבה, משם היו אמורים לשוט על נהר הדנובה, המוגדר כנתיב בינלאומי, עד לים השחור. שם, בנמל סולינה הרומני - אמורים היו לעלות על ספינת מעפילים שתובילם אל הארץ המובטחת.
כבר בהגיעם לבראטיסלבה החלו העניינים להשתבש כאשר ללא הסבר ברור התעכבה העליה לספינת הנהר. אך הבעיה האמיתית התעוררה כחודש מאוחר יותר כאשר הגיעו ספינות הנהר שהובילו את האנשים אל ״שער הדנובה״ בגבולה של רומניה , בסוף דצמבר 39. בניגוד להגדרה הבינלאומית של הדנובה כנתיב בינלאומי - עצרו הרומנים את הספינות ומנעו מהן להמשיך בדרכן אל הים השחור. 
שלוש הספינות הסתובבו וחזרו לנמל דייגים קטן ביגוסלביה - קלאדובו. ( היום נמצא בסרביה).
הטענה הרשמית היתה שהדנובה קפאה. אך גם כשהגיע האביב, וגם כשספינות אחרות עברו לידם בדרכן מזרחה- נשארו האנשים במקומם. לימים התברר שכאשר הוצאו האנשים מוינה בלחצו של אייכמן- שאיים שכל מי שיישאר יישלח לפולין להתיישבות מחדש - עוד לא חיכתה להם כל ספינה בנמל סולינה. זו היתה הסיבה בשלה מנעו מהם הרומנים את הכניסה לשטחם.
אבל גם משנקנתה ספינה מתאימה- דאריין שמה - לא הגיעו אליה המעפילים. בניסיון של מנהיגי הישוב לתרום למאמץ המלחמתי של הבריטים - נמכרה הספינה לבריטים במטרה שתוטבע בדנובה ובכך תהפוך למכשול ותמנע מהיטלר לנצל את הנהר לצרכי המלחמה. מאוחר יותר נקנתה האוניה בחזרה אך מסיבות רבות ומגוונות לא הועברו אליה המעפילים שעבורם נקנתה. 
לאחר תשעה חודשים של מגורים בתנאים קשים על הספינות ובאוהלים על החוף , הועברו המעפילים בספטמבר 1940 על סיפונה של ספינת פחם אל העיירה שאבאץ, על שפת נהר הסאבה ( אחד מיובלי הדנובה).
החיים בשאבאץ היו נוחים יותר - המשפחות שוכנו בבתים וחדרים שכורים, בני הנוער שהיה במסגרת של ״עליית הנוער״ שוכנו בבניין טחנה ישן שהפך לאכסניה.
לכל אורך השהייה משותפת ניהלו המעפילים חיי קהילה עשירים. לצד מטבח משותף ומרפאה, הוקם גם בית ספר והתקיימו חוגים מגוונים וארועי תרבות רבים. 
כשנה לאחר שעזבו את וינה הגיעו כ 250 סרטיפיקטים לבני עליית הנוער . אבל גם כשכבר הגיעו הסרטיפיקטים התעכבה עלייתם ארצה, אם בשל קשיי היציאה מהמקום בחורף ואם בשל המלחמה שהגיעה כבר גם לבלקן.
רק במרץ 1941 החלו לצאת בני הנוער במסעם ארצה ברכבות.
בכל פעם הורשו רק כ 50 בעלי סרטיפיקט לצאת לדרכם מאחר ויוון לא אפשרה מעבר בו זמני של קבוצה גדולה יותר. רק משיצאה הקבוצה מיוון יכולה היתה קבוצה נוספת לצאת לדרך. כך הספיקו לצאת לדרכם כ 200 בני נוער. כשהגיעה הקבוצה הרביעית לאיסטנבול כבר לא ניתן היה להוציא את הקבוצה האחרונה לדרכה מאחר וגרמניה הכריזה מלחמה על יגוסלביה והגבול נסגר.
כך נותרו בשאבאץ כ 1050 מאנשי השיירה. 
כמו בכל מקום אותו כבשו הגרמנים - גם כאן תוך זמן לא ארוך רוכזו היהודים. באוקטובר 1941 נרצחו כל הגברים בבורות ירי בקרבת מקום.
הנשים ( וכנראה גם הילדים) הועברו למחנה העבודה סיימישטה ליד בלגרד.
בחודשים מרץ- מאי 1942 נרצחו הנשים במשאית גז אליה הועלו בקבוצות. הנשים הורעלו הגז בעוד המשאית נוסעת ברחבי העיר. לאחר מכן נקברו ביער הסמוך.
לאחר המלחמה הועברו עצמותיהן לקבר אחים בבית הקברות בבלגרד.
הפרשה הושתקה. למרות שהיתה זו קבוצת המעפילים הגדולה ביותר שנספתה בדרך, המעפילים של שיירת קלאדובו - שאבאץ לא הוזכרו אף פעם במשך עשרות שנים. רק עשרות שנים מאוחר יותר קיימו חנה ויינר ודליה עופר מחקר היסטורי מעמיק שגילה את הסיבות והגורמים לכשלון הנורא שהביא למותם של כאלף יהודים, שנחלצו מצפורני השלטון הנאצי ובסופו של דבר מצאו עצמם שוב נתונים בידיו.